היסטוריה של רפואה וצמחי מרפא - מושגים חורף 16-17

חניטה היא שיטת קבורה שבה גופת המת נעטפת בתכריכים ועוברת טיפול בצמחים ותכשירים שונים על מנת לשמרה. חניטה הייתה נהוגה בעיקר בעבר בתרבויות שונות כמנהג דתי. הגופה החנוטה נקראת מומיה. היו כמה שיטות חניטה: הדרך הטובה והיקרה ביותר הייתה לפתוח את הגופה ולהוציא ממנה את האיברים הפנימיים, כולל המוח, ולהכניס לתוך החלל תמרוקים ושרפים. אחר כך שמו את האיברים בכדים קנופיים. הגוף נעטף בתחבושות ועם הנחתה של כל תחבושת נאמרו תפילות ומזמורים. תהליך זה נמשך שבעים יום. כל האיברים הפנימיים (פרט ללב), שהוצאו מהגוף, נחנטו, הושמו בכדים נפרדים ונקברו יחד עם המומיה. שיטה זולה יותר הייתה להספיג את הגופה בנתר. נתר מורכב מ-4 מלחים: סודיום קרבונט (Na2CO3), סודיום ביקרבונט, סודיום כלוריד וסודיום גופרתי (Na2S). סודיום קרבונט פועל כגורם מייבש, המוציא את הנוזלים מהגופה. הסודיום ביקרבונט, בסביבה לחה, מעלה את רמת ה-PH בגוף, היוצר סביבה עוינת לבקטריות (מניעת ריקבון). שיטה זולה אף יותר הייתה שימוש במלח או בסיד. בכל השיטות האלו נכרך הגוף בתחבושות לאחר החניטה, ועל רבות מהן נכתבו תפילות בדיו. המצרים האמינו שיש 6 יסודות חשובים שמרכיבים את האדם: הגוף הפיזי, הצל, השם, הרוח, האישיות והאל-מות. המצרים האמינו, שנשמתו של אדם מתקיימת כל עוד גופו קיים, ואם הגוף יישמר תוסיף גם הנשמה להתקיים. המצרים גם האמינו, שלאחר מות האדם יוצאת נשמתו למסע ארוך, שבו היא נזקקת למזון וצידה. לפיכך נקברו יחד עם הגופה כלי חרס, שאותם מילאו במזון ומשקה. לפי שרידי המזון אפשר לשחזר מה אכלו ושתו המצרים שחיו לפני אלפי שנים.בערך שנת 3000 לפנה"ס, עם איחודה של מצרים תחת שלטון הפרעונים, התחילו המצרים להאמין שאין זה לכבודו של אדם חשוב להיקבר בחול, אלא עליו להיקבר בתוך קבר. הם החלו לנהוג כך, אך אוויר הקבר גרם לריקבון הגופות. המצרים הבינו שיש לשמר את הגופות לפני הקבורה, והחלו להשתמש למטרה זו בתמרוקים, בעשבים ובשרפים בעלי ריח מתקתק. עם זאת לא שינו את מנהגם לקבור מזון ומשקה עם המת, ולכן חנטו גם את הבשר והירקות, ושמו אותם בכלי חרס. לעתים, כשקברו אדם עשיר, שמו את המזון בכלים יקרים, עשויים כסף או זהב. נוסף על כך, נהגו קרובי הנפטר ללכת אל הקבר מדי שנה בשנה, בימים מסוימים, ולקיים טקס דתי, שבמהלכו ניתנה למומיה אספקה מחודשת של מזון ומשקה. באותו פרק זמן שנאמרו בו התפילות, נהגו לפתוח את עיני הנפטר החנוט, את אוזניו ואת פיו, בתקווה שהוא יראה, ישמע ויאכל.

משפחה גדולה של צמחים המאופיינת בפרחים עם קו סימטריה אחד עם שפה מופשלת )מנחת לחרקים) וגבעול מרובע. הענפים יוצאים בזוגות. עשירים בשמנים אתריים. ולכן משמשים כתבלינים ומזון ולרפואה. למשל אזוב מצוי. סוגים רבים במשפחה מכילים שמנים אתריים ריחניים, שמטרתם למנוע את אכילת הצמח בידי הֶ‏רְבּ‏יבוֹ‏רים. נוכחות השמנים האתריים היא גם הסיבה שמינים רבים מהמשפחה טופחו בתור עשבי תיבול נפוצים, במיוחד במטבח הים-תיכוני. לדוגמה: מליסה, מרווה, נענע.

משפחה של צמחים אשר רבים מפרטיה רעילים ואחרים ניתנים לאכילה. המשפחה כוללת בתוכה, בין היתר את החציל, דודא, תפו"א. סולניים מהווים מקור חשוב לאדם בצריכה מזון, תבלינים ותרופות. חלק מהצמחים מכילים אלקלואידים, לדוגמה: ניקוטין. מאופיינת בכמות אלקלואידים גבוהה, חומרים פעילים שמשפיעים על מערכת העצבים. ברוב הסמים\קפה\תה יש אלקלואידים, ובחלק גדול מהתרופות (תרופות כנגד שיעול). כשהפרי הוא בוסר הוא מאוד מסוכן, מי שניזון ממנו יכול לאבד את שפיותו, אבל כשהוא בשל יש לו ריח מאוד מושך (בראשית ל"ד(

מיון המינרלים נעשה לרוב ע"פ השימוש בהם: אבני חן, פיגמנטים, עפרות ועוד ע"י תאופרסטוס ופליניוס הזקן. הסיווג הראשון ע"פ תכונות כמו צבע, דרגת נתיכות וחשילות נעשה ע"י ג'אבר בן חיאן. המיון הורחב ע"י אבן סינא ואחרים.

- ויקיפדיה

כינוי לאוויר מזוהם (למשל אדים רעילים), שעד המאה ה-19 נחשב כגורם למחלות מדבקות מסוימות. זאת הייתה הגישה המקובלת בהקשר של התפרצויות מגיפות כמו המוות השחור וכולרה.

התקופה הקדומה ברפואה הערבית - (632-750 לספירה) - לאחר מות מוחמד (632 לספירה) היו הח'ליפים עסוקים בכיבוש ובהנחלת דת האיסלם בארצות כבושות בקרב התושבים. לאחר שהשתלטו על המזרח הקרוב, החלו הערבים למצוא עניין במדע הרפואה של העמים הנכבשים. השליטים הכירו בכתבי המדע והרפואה ולכן, הפקידו עליהם מלומדים שיעתיקו אותם ויתרגמו אותם לערבית. הודות לכך, נשמרו הכתבים רפואיים הגדוליםמהתקופה היוונית והרומית.בתוך תקופה קצרה, בעקבות המפגש עם מוסדות ובתי ספר ותיקים לרפואה ובעקבות תרגום ספרי הרפואה הסוריים ספגה לתוכה התרבות המוסלמית הצעירה את הישגי המדע הקלאסי ובמיוחד בתחום הרפואה.בתקופה זו פעלו רוקחים חסרי הכשרה, סחרו בחומרי מרפא מקומיים או מיובאים.

תקופת התרגום וההתבוללות ברפואה הערבית (750-900): זו התקופה הפורייה ביותר מבחינת הפעילות המדעית. בתקופה זו נבנו בתי חולים ונכתבו ספרי רפואה מקוריים בערבית, נפתחו בתי מרקחת ברישוי, הרוקחות הופרדה ונעשתה כמדע מן הרפואה והאלכימיה. הערבים השתלטו על דרכי מסחר והפיצו אותו לראשונה במזרח התיכון ולאחר מכן במערב. הם הכניסו שימוש בתבלינים חדשים כגון: גלנגה, קינמון הקמפור, כסיה, מן, קינמון, סנטל, תמרהינדי. באותה תקופה גם הומצא הנייר. רמת החיים של המעמד הבינוני- עליון עלתה. פיתוח תעשיית גידול וליקוט צמחי מרפא, וכריית מינרלים. זוהי המאה התשיעית בה שלטה השושלת העבסית. זו התקופה הפורייה ביותר מהבחינה הרפואית. נבנו בתי חולים, הרוקחות התפתחה ונכתבו ספרי רפואה בערבית. רופאים חשובים שחיו בתקופה זו: יוחנא אבן מאסויה (777-857) החל בפעילות רפואית שיטתית, חנין אבן אסח אק (873 - 810) תרגם ספרי רפואה קלאסיים לסורית וערבית, טבע טרמינולוגיה ערבית והזכיר תרופות רבות, אלראזי ואלכאנזי – מראשוני הרופאים האוניברסליים.

תקופת המקוריות והפריחה ברפואה הערבית 900-1100: רופאים קידמו ופיתחו את הרפואה, הזכירו דיאטות, תרופות נפרדות ומורכבות, והשפעותיהם על חולים. הנהיגו בדיקה יומית של שתן, חום, דופק ומתן הנחיות לפעילות גופנית ודיאטה., הרוקחות עלתה לרמה חדשה וגבוהה.

תקופת הדעיכה והמעבר (1100 ואילך): עד תקופה זו, חכמי דת מוסלמיים היו סובלניים עבור המדע, אך בתקופה זו שינו את דעתם והפכו למתנגדים בטענה שהמדע מוביל לאובדן האמונה בבריאה וביוצר העולם. גישה זו לא הפסיקה את המחשבה המקורית, אך היוותה גורם מכריע בדיכויה. בתקופה זו גדל מספר הרופאים היהודים המפורסמים שפעלו בעקר בבגדד ובקהיר. הוצעה הצעה שיש להעניק יחס מיוחד למורים ותלמידים בתחום הרפואה, המליצו לחייב רופאים להשתמש בספרות מקצועית קלאסית (כתבי גלינוס והיפוקראטס) וטענו שיש לחייב כל תלמיד לבצע סטג' בבית חולים ולאחר מכן לעבור בחינות להסמכה ולהישאר בפיקוח זמן מה. ירידה ברמת המדע ברפואה הערבית בעקבות פרישת המונגולים ב- 1258. הח'ליפות המוסלמית מנהלת קרבות בעיקר לשמור על טריטוריות ולא לכבוש שטחים חדשים, והמונגולים פולשים ופוגעים בח'ליפות המוסלמית ובכך פוגעים גם ברפואה.

נכתבה לראשונה באירופה במאות 16-17. כותבים עיקריים: אבן סינא (1037-980), אסף הרופא, הרמבם (1204-1135). תורה זו סוברת כי בצמחים, בע"ח ומינרלים המשמשים לרפואה "הוטבעה" צורה, צבע טעם או בגרימת תגובה הדומים למחלה אותם הם אמורים לרפא. ההנחה היא כי "חותמות טבועות" ניתנו לאדם ע"י אלוהים ע"מ להקל עליו במציאת דרכי טיפול בתחלואות שונות.

דוגמאות:

- פקעות סחלב: נוצלו לטיפול באין-אונות בשל דמיונן לאשכי גבר.

- שורשים של מיני ריבס: מנוצלים בתרבויות שונות לריפוי מחלות הקשורות לאיברים פנימיים כמו טחול, ריאות, כליות וכבד, זאת בשל צורת עלי הריבס הדומים לאיברים פנימיים.

- שערות שולמית מצויות: עלי השרך משמשים לטיפול בשיער (בשל הצורה החיצונית).

- עלי מליסה רפואית: משמשים לטיפול במחלות לב בשל דמיונם ללב האדם.

- שושנת יריחו: משמשת לחיטוי זיהומי לידה, בשל הדמיון בין תהליך פתיחת הצמח היבש לאחר הגשם- לתהליך הלידה.

- זרע אגוז מלך: משמש לטיפול במחלות מוח, בשל דמיונו לאיבר זה.

- פרח לוע הארי: הצמח דומה לפיו של נחש, כלב או בעל חיים מסוכן אחר, לכן נוזל לטיפול בחולי כלבת וכנגד הכשת נחשים.

- שורשיו של הדורוניקון העקרבי: השורשים דומים לזנב העקרב ולכן נוצלו לטיפול בעקיצות עקרב.

- אבדר צהוב, ברבית הלבנון, קידה שעירה: שלושה צמחים צהובים ששימשו לריפוי צהבת.

- אדמונית החורש, ורד הכלב, פרגה מקרינה, אוג הבורסקאים (סומק): פרחים בצבע אדום ששימשו לטיפול בשטפי דם, בדלקות ותופעות וסתיות. גם אלמוג עוגבית אדומה והמטיט אדום (אבנים) שימשו לאותן מטרות.

- גיר קירטוני ושלד דיונון: עפר לבן שימש לשיפור כמות חלב האם ושלד דיונון מנוצל בשל צבעו לניקוי שינים והלבנתן.

- גחליליות: נוצלו לטיפול בעיוורון לילה בשל התנהגותם המינית הייחודית הכוללת יצור הבזקי אור בלילה.

- קיפוד ים מאובן (חג'ר אל יהודי): נוצל בימי הביניים לטיפול בחסימת דרכי השתן, בשל דמיונם לאבנים בכליות.

- בוצין: אברי הצמח גורמים לדלקות עיניים, לכן השתמשו בו במינון נמוך לריפוי מחלות עיניים בימי הביניים.

אמ;לק -

- תרופה המורכבת מצמחים, בעח, ומינרלים, בדכ כוללת ארס של חיה. הרכבה שונה במקומות שונים. משמשת לטיפול בהרעלות, עקיצות ומחלות שונות.

- ענף משגשג בארץ, מרכזו בירושלים. הגרסה בארץ מורכבת בעיקר מאספלט ואפעה (נחש מאיזור ים המלח)

- הרופא הירושלמי אלתמימי היה מוכר מלאכתו המוצלחתבהפקת תריאק.

- מלאכה כה מוכרת שנכתב עבורה פסקה הלכה על הריגת נחשים בשבת

---

הוא תרכיב אנטיטוכסיני (antitoxin), המופק מארס נחשים ועקרבים בצירוף מרכיבים שונים מעולם הצומח והמחצב. הוא שימש כתרופה לטיפול בהרעלות ובעקיצות, וכן לריפוי מחלות שונות.טכניקת הרכבת התריאק הייתה ענף ייצור ייחודי בארץ ישראל בתקופה הביזנטית ובימי הביניים ובעיקר בתקופה המוסלמית הראשונה. התריאק היה אחד מחומרי המרפא המפורסמים ביותר, שארץ ישראל השתבחה בהם, ואף יוצא לחוץ לארץ. עדויות רבות, כולן מן המאה העשירית, מלמדות שאחד המרכזים החשובים ביותר בעולם האסלאם לייצור תריאק היה בירושלים. בספרות נזכרים אישים אחדים שישבו במאה העשירית בירושלים ועסקו במלאכת התריאק. יותר מכולם התפרסם הרופא הירושלמי אלתמימי. מסופר אודותיו שהיה בעל ידיעות נרחבות ברפואה והצטיין בהכנת משחות ותרופות נפרדות ומורכבות, אולם לשיא יוקרתו הגיע בהתקנת מיני התריאק השונים.ירושלים וסביבתה היו גם מקור לאספקת המרכיבים הנפרדים של התריאק, שכן חלק ניכר ממרכיבי התרופה- צמחים, בעלי חיים ומחצבים- הובאו מאזור ירושלים, ובעיקר מאגן ים המלח שהיה קשור מבחינה מנהלית, כלכלית ותרבותית לירושלים. בין המרכיבים החשובים של התריאק היו האספלט ונחשי האפעה, שניצודו למטרה זו באזור ים המלח. נהתריאק הוא כאמור מושג די כללי וייצרו אותו במקומות שונים וממרכיבים שונים (ברוב המקרים מוזכרים נחשים ועקרבים). שימוש בארס נחשים (בעיקר אפעה) למטרות מרפא היה מקובל בתקופת המשנה ועסקו בכך, כנראה, גם בשבת תחת הפטור של פיקוח נפש, או היה חשש שיעשו כן. מכאן נוצר הצורך לפסוק הלכה לגבי איסור צייד נחשים למטרה זו בשבת: הצד נחש בשבת, אם כמתעסק שלא ישכנו- פטור, ואם לרפואה- חייב.

1500 לפנה"ס- התגלה על ידי אגיפטולוג גרמני (גורג' אברס, הפפירוס נקרא על שמו) בשנת 1872 . אלו מעין ספרים שנכתבו על נייר פפירוס, מרשמי תרופות ופירוט טיפולים. בתחילתו הפפירוס מתאר שלושה כישופים וממשיך בתיאור פתרונות למחלות פנימיות (עין, עור, בטן, לב, אף, אוזן, שיניים) חלקו האחרון עוסק בניתוחים וממאירות. הוא מכיל 877 מרשמים ורפואות, ביניהם קנביס, אופיום, מור ולבונה, שמן קיקיון, שומר, שמן פשתן, קורנית, עץ הכופר וחינה. דוגמא לטיפול: מומלץ בפפירוס לטפל בהתקרחות אצל האישה על ­ידי כתישה של זרעי קיקיון ובלילתם בשמן לפני המריחה על ראש האישה המתקרחת. במצרים ייחסו גם לרפואה הצמחית הזאת חשיבות מיוחדת, ובחלק מהצמחים ראו ממש אלים או מעשי אלים, ואף בנו להם מקדשים מיוחדים .למשל לחצב ­ שהיה ידוע כבר אז כצמח רפואי ממדרגה ראשונה ­ ייחסו תכונות אלוהיות ואף בנו לכבודו מקדש מיוחד.פפירוס Ebers הוא הפפירוס הארוך ביותר היחידי שנכתב במלואו. לוגיקת הטיפול לא שונה בהרבה מהלוגיקה שיש לנו היום, מלבד הידע והכלים השונים שהיו בעת העתיקה. הפפירוס עצמו היה בצורת גליל, בדומה לספר תורה להבדיל. החומרים שבהם השתמשו היו חומרים נפוצים, או חומרים נדרשים שהביאו על עורקי המסחר.עוד דוגמא להוראה טיפולית בפפירוס להקלה בגירוד – החומרים הנדרשים הם גומא, מיץ מצמח בר (לא מזוהה) ובצל (פועל כחומר חומצי להקלת הגירוד), את החומרים יש להניח על המקום המגרד וההשפעה תהיה מיידית.

אל הרפואה של היוונים והרומיים. הוקמו מקדשי אסקלפיוס, שמי שנכנס אליהם היה צריך לעבור תהליך של טהרה: אסור לשתות יין, מנוחה מלאה, דיאטה מיוחדת, אמבטיות לשיפור דמות החולה לפני שיראה לאל, רשימות המתרפאים והמבריאים מתפרסמים כל יום. (הסמל של מקדש אסקלפיוס היה סמל הנחש של בתי המרקחת). בנותיו של אסקלפיוס: פנקיאה והיגיינה- פטרונת הבריאות והתרופות.

(המאה ה-9 עד המאה ה-19): הגניזה הקהירית הייתה מקור לחקר ההיסטוריה של הרפואה והשימוש בצמחי מרפא בחברה הים תיכונית בימי הביניים. הגניזה נמצאה מעל עזרת הנשים בבית הכנסת בן עזרא בקהיר. היו בגניזה מסמכים הקשורים לכל נדבך בחייהם היומיומיים של התושבים המקומיים: כשפים, שירה, חשבונות, תורה, מכתבים, תלמוד, ספרי ילדים, ספרי רפואה, מסמכים חוקתיים ועוד. המסמכים היו בשפות שונות: עברית, סורית, ערבית, יוונית, לדינו, לטינית, ארמית, טורקית ועוד. צמחי המרפא שהוזכרו בגניזה: אבטיח הפקועה (משלשל), פלפל ארוך, כמנון האניס, קנה סוכר, איגנית הציפורן, שקד מצוי, ליקריץ (שוש קרח), אספלט (לטיפול בעיניים) ועוד.

הוא הסגר מוגבל בזמן שנועד למנוע התפשטות מחלות מדבקות. המושג "קרנטינה" נגזר מהמילה האיטלקית "קוורנטה", שפירושו "ארבעים", ארבעים ימי ההסגר, שהוטלו בעבר על כלי שיט, שהגיעו לחופי איטליה ממקומות בהם היו מגפות.

חקר של קבוצות אתניות והשימוש שלהם בתרופות.

מקושר לשימוש בצמחי מרפא בתור תרופה עיקרית ולאתנו-בטוניקה (חקר של קבוצות אתניות ושימוש שלהם בצמחים)

בורסקאות הוא מקצוע בענף עיבוד העור. עיבוד עור ובורסקאות הם מן העיסוקים העתיקים ביותר שידועים בתולדות האנושותהבורסקאים מעבדים עור של חיה כך שלא ירקב, בדרך כלל תוך שימוש בטאנין, תרכובת חומצתית אשר מונעת הירקבות העור (ואף מעניקה צבע לעור). למעשה, המילה לחומר טאנין נובעת משם הפעולה בלטינית של ימי הביניים (ובצרפתית עתיקה)‏[1]: שימוש בקליפת עץ האלון (שבו יש טאנין). מקור המילה בעברית הוא מארמית; והצמח אוג הבורסקאים (המכיל טאנין) מעיד כי גם בעברית קיים הקשר בין המקצוע והחומרים בהם מעשה שימוש.-ויקיפדיה

אמ;לק -

- כתבי יד שנכתבו ע"י מחברים שונים ונקראים כולם בשם "אלטב אלנבוי". הם מתבססים זע"ז מבחינת מבנה ותוכן

- מבוססים על כתביו של אבו נעיים

- ספרי תאוריה רפואית המשלבים אמונה דתית, מתוך רצון להביא את נקודת מבטו של מוחמד הנביא על נושאים רפואיים.

-----

כתבי יד רבים שחוברו בתקופות ובמקומות שונים באימפריה המוסלמית-ערבית, השונים בזהות מחבריהם, נקראים באותו השם אלטב אלנבוי, שפירושו בעברית "רפואת הנביא". חלק הארי של החיבורים מבוססים אלו על אלו מבחינת המבנה והתוכן.

ספרים אלו נכתבו לפי תבנית דומה, שהתבססה על כתביו של אבו נעיים.ספרי רפואה אחרים שעסקו בתיאוריה רפואית בסיסית ובהנהגת הבריאות, אך שולבו עם האמונה הדתית באמצעות סיפורים הקושרים בין התיאוריה הרפואית למסורות הנביא מחמד,מייסדה של דת האיסלאם. מטרתם המוצהרת של הספרים הייתה להביא את נקודת מבטו של הנביא על נושאים רפואיים שונים.

אמ;לק -

- היסטוריון שניתח את מהלך ההיסטוריה של התרבות האנושית בספרו "כתאב אלעבר"

- האמין שחום נובע מאכילת יתר שאינה מתעכלת ומתקלקלת במערכת העיכול וגורמת לחום. אוויר צח, פעילות גופנית, וכמות מספקת של מזון פשוט הם תרופה ולכן בדואים בריאים יותר מאנשי העיר

---

היסטוריון

חיבר היסטוריה עולמית"כתאב אלעבר" בו ניתח את מהלך ההיסטוריה והניח את יסודות של תורת התרבות האנושית.חקר את אורחות חייהם של הבדויים.טען כי מקור החולי הינו בתזונה לקויה-ואכילת יתר.האוכל המגיע לקיבה לא מספיק להתבשל" על ידי חום הגוף והמזון לא מתעכל ומרקיב במקום וכך עולה חום הגוף.טען שהטיפול הנכון" הינו צום ולאחר כך דיאטה על פי המזונות המתאימים לאדם עד להבראתו .טען כי החולי מצוי בתושבי הערים בגלל השפע המצוי בהם,אכילת היתר,אויר בערים (זיהום אוייר עקב אשפה ),וחוסר פעילות גופנית .לעומתם הבדויים אוכלים מעט ניזונים בעיקר ממאכלים פשוטים ,חשופים לאויר נקי ופעילים מבחינה גופנית .ולכן יותר בריאים (תאוריה שגויה ).

בושם המופק משרף עץ המור שמקורו באתיופיה ובתימן. הוא מוזכר רבות בתנך ומופיע כבושם הראשון לשימוש בהכנת "שמן המשחה" – שמן הקודש שבו קידשו את כל כלי המקדש. טעמו של המור מר- כמו טעמם של בשמים רבים אחרים. במקדשים רבים במזרח השתמשו במור; כך גם ביוון וברומא העתיקה, שם שימשה המילה "מור" במשמעות הכללית של בושם. המור עצמו היה בושם יקר ונדיר, ולפי מקורות רומיים, "שווה את משקלו ויותר בזהב". את הריח הפיקו משריפת השמן. השמן מתעבה תחילה בעת שריפתו, ולאחר מכן מפיק עשן כבד בעל ריח חריף, שיש לו דמיון מסוים לקינמון, והוא בעל תכונות משכרות. במקורות רבים המור מופיע כ'שמן המור', הצורה העיקרית בה הוא משמש. (אמנם לפי פירוש הרמב"ן על התורה (שמות ל' כ"ג) השימוש הנפוץ בשם "שמן המור" נובע מאופן הכנתו, על ידי המסת אבקת המור, או משחת המור, בשמן. המור נמנה עם אחד מסממני הקטורת" מור וקציעה שיבולת-נרד וכרכום..." שהקטירו בשחרית ובין הערביים. (מופק משרף עץ המור). הוזכר בפפירוס אברס ושימש כבושם למילוי גופות בחניטה. שימש כבושם בבתי מקדש. שימש להפחתת שפעת, מניעת הידבקויות, טיפול באפילפסיה, מוזכר בתנ"ך לפיטום הקטורת.

אמ;לק -

- שרף מזוקק של צמח מדברי, מופק מעצי לבונה ושייך למשפחת הבשמיים. מיוצר עי ייבוש טבעי של השרף

- שימוש עיקרי להעלאת קטורת (בפולחן דתי), אך יש לה גם יכולות חיטוי ולכן גם משמש לתרופות - (ברפואה עממית) בחבישה של פצעים וכיבים, כתרופה נגד הכשות נחשים ועקרבים ולמחלות של דרכי הנשימה והעיכול

- גודלה בחצי האי ערב סומליה, אתיופיה, ולפרק זמן (ת. שלמה) בעמק הירדן ואזור ים המלח

---

שרף של צמח מדברי ברמות זיקוק שונות.שרף ריחני המופק מהעצים מסוג לבונה. השייכים למשפחת הבשמיים. השימוש העיקרי הוא העלאת קטורת. הלבונה מיוצרת על ידי ייבוש טבעי של נוזל השרף של עצי הלבונה. הלבונה מופיעה בצורת גרגרים לבנים־צהבהבים או אדומים. הלבונה מסיסה בנוזל אורגני, אך לא במים. טעמה מר, ריחה מוגבר על ידי חימום והוא כבד ומתקתק. ללבונה יש יכולת חיטוי, ולכן אחד השימושים בה הוא לתרופות. אזורי הגידול העיקריים של עצי הלבונה, וכן גם מקור הלבונה, הם בדרום חצי האי ערב, סומליה ואתיופיה. על פי המסופר בתנ"ך סביר להניח כי בתקופת המלך שלמה גידלו את הלבונה בעמק הירדן ובאזור ים המלח.‏. על הסחר במור ולבונה שלטו הנבטים, ולאורך הדרך שהובילו בה את השיירות, דרך הבשמים הקימו את עריהם. דרך הבשמים ועריה הוכרזו אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת2005.. השימוש העיקרי בלבונה הוא בפולחן הדתי. על פי הרודוטוס נהגו בבבללשרוף לבונה בשווי של 1,000 כיכר־כסף בחג לכבוד האל מרדוך. הכהנים במצרים העתיקה נהגו להקטיר לבונה במקדשי האלים, והסינים וההודים משתמשים בה עד היום. ברפואה העממית משתמשים בלבונה בחבישה של פצעים וכיבים, כתרופה נגד הכשות נחשים ועקרבים ולמחלות של דרכי הנשימה והעיכול.

במסגרת תורת החותמות, משמש לטיפול בשטפי דם. חומר המכיל טאנינים ולכן השתמשו בו כטיפול בטחורים, שלשולים, ריפוי פגעי עור ומניעת מחלות. טעם חמצמץ, מוסיפים אותו לזעתר ומשתמשים בו לטיפול בשטפי דם.

בגלל צורתו- אשכים שימש כטיפול בכוח הגברא

חומר המכיל טאנינים ולכן השתמשו בו כטיפול בטחורים, שלשולים, ריפוי פגעי עור ומניעת מחלות. בלוטים שימשו לטיפול בהרטבה והשתנת יתר, שטפי דם, אבנים בכליות ובדרכי השתן.איבר בצמח שהוא פחות מוכר. כשצרעה מטילה ביצים בתוך גבעול או על עלה ואז הצמח מייצר רקמה שתבודד את העקיצה ולמעשה הזחלים של הצרעה אוכלים את הרקמה הזו ויוצאים. לעיתים זה נראה כמו פירות.

(ליקוריץ):

- צמח עשיר בגליקוזידים המכיל חומר פעיל בשם גליצריזין שהוא חומר דמוי קורטיזון.

- גדל באדמות כבדות וספוגות במים.

- מוזכר כצמח מרפא בגניזה. נמצאו שרידים במערת הכברה.

- הצמח יעיל למצבי דלקת ומכיל חומרים המסייעים לריפוי כיבי קיבה.

משמש כחומר משלשל, כאבי בטן, וכטיפול בתולעים בדרכי העיכול, כאבי פרקים, טחורים, דלקות עור.אבטיח הפקועה הינו מר ולא אכיל, אך עם זאת בעל ערך רפואי רב.ערביי ארץ-ישראל ובני עדות שונות בישראל משתמשים בפרי בשימוש פנימי - כתרופה לכאבי בטן, לעצירות קשה ולתולעים בדרכי העיכול. בשימוש חיצוני הוא משמש כתרופה לנפיחות ברגליים, לכאבי פרקים, לטחורים, לשיתוק זמני של אברי הגוף, לכאבי גב, לדלקות עור ולכאבים בכל הגוף.מוזכר כצמח מרפא בגניזה.

שייך למשפחת השפתניים מכיל חומרים נוגדי כאבים ובעלי תכונות אנטיספטיות חזקות ומכאן גם השימוש הנרחב בו כצמח מרפא. על פי הרפואה עממית שמן האזוב (השריית העלים בשמן זית) בעיסוי מקל על כאבי ראש ומכייח, מריחתו על דלקות מסייע בריפוין ושתייתו מקלה על כאבי בטן, בחילות, תולעים בבטן ושיעול. מעלים ירוקים או יבשים ניתן להרתיח תה שניתן לשתותו או לגרגר אותו. התה יעיל בעיקר להקלה על שיעול, צרידות, הרגעת כאבי שיניים ומיחושים בבטן. מוזכר בתנ"ך בקשר לטהרת המצורע.

במצרים העתיקה – לעידוד הפוריות.צמח מרפא אשר מוזכר בתנ"ך.מוזכר בספרו של דיוסקורידס.הרגעה, שיכוך כאבים, הרדמה, יבוש הפרשות.

בכל מקום התייחסו אליו כאל עשב רע. שימוש רפואי נעשה בנוף הצמח, וכתרופה לסרטן

חקירה מאוחרת של הצמח מצאה כי הוא מעכב התפתחות כלי דם חדשים ולכן יכול להיות יעיל כתרופה.

(משתמשים ב"תוך של הפרי הבשל):מוזכר כצמח מרפא בגניזה.משלשל עוזר בבעיות קיבה.

אם זה - Terminalia arjuna אז -

שימש כתרופה למחלות לב, פצעים, אולקוס וטחורים

שימש לטיפול חיצוני במחלות עיניים, פצעים, כוויות וטחורים

השתמשו בעפר לריפוי מחלות עור, רפוי פציעות, ניקוי השיער, הורדת יבלות איחוי עצמות שבורות וחיזוק נשים הרות. השתמשו בעפר כגורם הקאה לטיפול בהרעלות. מיני עפר: טיט חתום, טיט קימוליא, טיט ארמני, טיט נשפור, טיט חוה, טיט סאמוס. בעפר לבן השתמשו בתורת החותמות. השימוש במיני עפר היה ידוע עוד בתרבויות הקדומות. אכילת עפר הייתה קיימת בכל היבשות שבהם היו בני אדם. התופעה הזאת באה לידי ביטוי בתקופות רעב, כתחליף למזון אמיתי. בתנ"ך ובחז"ל ההתייחסות לאכילת עפר היא בעיקר כגנאי. דיוסקורידס ואבן אל ביטר פירטו מספר מיני עפר והיתרונות הטיפוליים בהם. ישנם עדויות רבות על השימוש של צליינים ועולי רגל בעפר במאות 19 ו-20. שימש לטיפול בכאבי ראש, חיזוק העצמות, שיפור תפוקת חלב אם (תורת החותמות- צבעו לבן), מחלות ריאות.

לטיפול בדימום, שלשול, מחלות עור, פצעים, גורם להשמנה, טיפול בתולעים במעיים ובקיבוע עצמות. זהו מינרל של ברזל המצוי במקומות רבים במזרח התיכון. הוא אדום וכן בהתאם לתורת החותמות.

הגיע מהחרמון ולבנון. שימש לטיפול בפצעים, "לפתוח סתימות" בדרכי השתן, טיפול באבנים בכליות- תורת החותמת, טיפול בעקיצות והכשות נחש. השתמשו בשדרה המאובנת שלו.

לטיפול במחלות עיניים, טחורים, פצעי סרטן ועגבת (סיפיליס).

הגיע ממצרים, שימש לטיפול במחלות עור ועיניים, דימום, פצעים וכאבי שיניים. (אבן)

מים המלח. שימש לטיפול במחלות עיניים ועור, פצעים וטחורים

טיפול במחלות עור, טחורים, הסרת שיער, עגבת ופצעים.

לטיפול חיצוני במחלות עיניים. נקרא גם גלנה. זהו מינרל המורכב בעיקר מעופרת ומכיל גם גופרית. מצוי בהר החרמון. נשעה בו שימוש חיצוני לטיפול במחלות עיניים. ת הכחל היו מכינים מגלנה שנכתשה ועורבבה במים ובחומרים טבעיים כגון חלמון ביצים או שמן, קליפות שקדים, שרף ועוד. היו שמים אותו מסביב לעיניים כאיפור (כמו המסקרה והצלליות היום), וכדי להגן על העיניים מפני בוהק השמש המדברית, להגן על העפעפיים מהתייבשות וכדי להרחיק זבובים, שלפי הדעה הרווחת באותה תקופה היו המקור לדלקות עיניים.

יונק טיבטי בגודל בינוני. נמצא מנפאל ועד ערבות סיביר. הרבה סוגים מאותו מין. כמו לכל יונק, לאייל זה יש בלוטות חיצוניות ובמקרה זה בלוטות סימון (טריטוריה). יש לו בלוטה בגודל כדור טניס בפי הטבעת המפרישה ריח נפלא (מאסק אוייל). היום מסנתזים את הריח הזה. זה היה חומר מרפא בנוסף לבושם. הריח מומס בשמן או בגרגרי שעווה. השתמשו בבלוטת הרקטל לטיפול במחלות עיניים, כאבי ראש, כחומר משלשל, חיזוק כוח הגברא, מחלות לב, מחלות "קרות".

השתמשו באלמוגים לטיפול במחלות עיניים ודימום, לחיזוק הלב, לטיפול בכאבי ראש, שיעול, שיגרון, הורג תולעים. תורת החותמות- לטיפול בדימומים ושטפי דם. באלמוג אדום נעשה שימוש רפואי. השימושים היו בעיקר בגלל צבעו האדום לטיפול בשתפי דם ולחיזוק הלב. כאבי ראש, שיעול, מחלות פרקים ולהריגת תולעי מעיים. לאלמוג יש שימוש בתעשייה עד היום.

נחש נפוץ בארץ ממדבר יהודה עד לגלבוע. בימי הביניים היו שייכים לסולתן. כל המקורות ההיסטוריים מדברים על הנחשים כחומר מרפא. עד היום משמשים ברפואה הבדואית. הם אוכלים את הנחש. משמש כמרכיב עיקרי ב .theriac.השתמשו בגוף הנחש לטיפול בהכשות, מרכיב עיקרי בתריאק.

השתמשו באשכי בונה לטיפול בבעיות עיניים, נשיכות בע"ח ועקיצות, התכווצויות, אפילפסיה והיסטריה. לא חי באיזור מצרים וא"י. בעיקר אירופה אסיה ואמריקה. יש טענה האומרת שזה ממש האשך ויש הטוענת שאלו הפרשות שמתגבשות סביב איבר המין. זהו חומר יקר ולכן השימושים הם למחלות אקזוטיות או כאלו שיש לאנשים עשירים - למשל אפילפסיה והיסטריה. קשור לרוקחות ימי הביניים.

השתמשו באיברי גוף לטיפול בשפעת ומחלות עור. במצרים העתיקה- אמצעי מניעה, חבישה, לשיעול אינהלציה של דבש. דייסה עם דבש לטיפול בשלשולים. השתמשו בשעווה לטיפול בטחורים כוויות ופצעים.

השתמשו בשלד הדיונון לטיפול במחלות עור ושיניים וכמנקה "סתימות" במערכת השתן (תורת החותמות), בנוסף גם בניקוי שיניים והלבנתן (תורת החותמות)

השתמשו לפתיחת "סתימות" בדרכי השתן וצהבת. לפעמים נעשה שימוש בפשפש כתחליף לכינים לטיפול בצהבת או לפתיחת חסימה בדרכי השתן. יש כינת ערווה ויש כינת ראש ויש להן ציפורניים חדות. מכניסים את הכינה לפתח צינורית השתן היא הולכת פנימה ודוחפת את מה שסותם פנימה וכך פותחת את צינורית השתן. זה כואב בגלל הציפורניים.

(גם נכון לפרעושים)

עסק בתצפיות במהלך המחלות ורישומן, התעקש על הכרת החולה אישית ועבר המחלה ע"י תחקור החולה. היה הראשון שבחר בדרך ההגיון וגרס שמחלות נגרמות מסיבות טבעיות ואין קשר בינהן לבין הדת או המאגיה. הוא הגה תיאוריה הגורסת כי בגוף האדם ארבע ליחות: מרה שחורה, מרה צהובה, ריר ודם, וטען שכאשר, עקב גורמים חיצוניים, נוצר עודף או חוסר האחת הליחות, תתקופנה מחלות את אותו אדם. היפוקרטס טען שתפקידו של הרופא להיות לעזר לטבע במלאכתו באמצעות הקזת ליחות או הוספתן.דרך הריפוי של היפוקרטס הייתה: מנוחה, דיאטה, שימוש רב בדבש מעורב ביין, חומץ או מים, שינה, רחצה והתעמלות. מה שהיה חסר בתורת הריפוי שלו היה התעלמות מהדופק.חידושים של היפוקרטס: אבחון דלקת ריאות ע"י הקשה על חזה הרופא ושמיעת "צליל"., התייחסות למחלת הנפילה כאל מחלה שמקורה פתולוגי- הצטברות ליחה בחלל המוח הקדמי, ולא כאל עניין דתי.

אחד מגדולי הרופאים בתקופתו וגדול חכמי ישראל בדורו. היה רופאו האישי של המלך סלאח אדין ושל כל יוצאי ארמונו. כתב ספרים רבים בינהם ספרי פרושים, דת, פילוסופיה ורפואה: פרשנות למשנה, משנה לתורה, מורה נבוכים-פילוסופיה, ספר המצוות, ספרי רפואה: כתבי גאלינוס, הפרוש לאבוקראט, פרקי משה, הטיפול בטחורים, ספר המשגל, הטיפול באסטמה, הטיפול ברעלים ואנטידוטים, הנהגת הבריאות, ספר תשובות רפואיות, ספר על שמות התרופות.האמין גם בארבע יסודות (אדמה, אוויר, אש ומים), ארבע איכויות (יובש, קור חום ולחות) ובארבע לחות (דם, מרה שחורה, מרה צהובה, לחה לבנה). הרמבם סבר שיש לאכול רק כשרעבים ולשתות רק כשצמאים אחרת אסור לאכול/ לשתות, ויש לאכול רק כאשר המעיים ריקים. אמר שלא יאכל אדם עד שובע אחא ישאיר כרבע מבטנו ריקה. אכילה בישיבה תמיד, או בהטייה קלה שמאלה. אין לבצע מאמץ גופני קשה לאחר אכילה אך כדאי לבצע קודם כדי להכין את מערכת העיכול. שתייה לא בזמן אכילה, שתיית יין מהול במים. יש להימנע ממחסור בשינה.

היה עיוור מלידה ונכה בשל מחלת עצבים שמנעה ממנו לעמוד על רגליו עד גיל שבע. הוא כתב מספר ספרים בינהם ספר על אהבה , אשר נחשבה לתחום המסופח לרפואה. אך עבודתו החשובה והמוכרת ביותר הייתה ספרו תד'כרת אולי אלאלבאב ואלג'אמע ללעג'ב אלעג'אב" (זכרון בעלי התבונה ואוסף פלאי הפלאים). ספר זה מהווה אינציקלופדיה על רפואה ורוקחות ועל כל המדעים שיש להם זיקה כלשהי אליהם. הספר מכיל מידע רפואי על מאות צמחים, בע"ח ומינרליים המסודרים בסדר אלפביתי ובנויים בסדר קבוע: שם התרופה, שמות נרדפים, תיאוריה, איכויותיה, שימושים רפואיים שלה, הסתייגויות.

תקופת התרגום וההתבוללות): פילוסוף פרסי במאה התשיעית ואחד מגדולי הרופאים בעולם המוסלמי. בספרי הרפואה שכתב שילב הלראזי שיטות מהרפואה היוונית, הערבית ואפילו ההודית. ועליהם הוסיף דברים מנסיונו האישי. היה הראשון שתיאר תיאור מדעי מלא את מחלת האבעבועות שחורות והחצבת והגדיר את ההבדלים בין המחלות. כתב שני טקסטים אלכימיים.

חי בתקופת המקוריות הערבית, כתב את "אלקאנון", "שפא אלנאפס"- ספר על ריפוי הנפש. עבודותיו נותחו בשימוש חומרי מרפא ותרומתם לריפוי מחלות לב. היה פילוסוף, מדען ורופא, מגדולי הפילוסופים הערביים, המקורי ביותר מביניהם. "אבי הרפואה המודרנית". למד בגיל 16 רפואה ללא מורה- קרא ספרים, השגיח על חולים וכך גילה שיטות טיפול חדשות.קיבל מעמד מלא של רופא בגיל 18 כאשר ריפא את סולטאן בוכארה. כתב כ- 450 ספרים על מגוון נושאים רחב- רפואה, פילוסופה, לוגיקה, אתיקה, מוסיקה ועוד. כתב ספר בשם "שפא אלנפס" (ריפוי הנפש) בספר זה הושפע מאריסטו ותיאר את שיטת הפילוסופיה היוונית. כתב ספר ברפואה "אלקאנון פי אלטב" (חוקת הרפואה), הספר תורגם לכמה שפות והיה טקסט רפואי סטנדרטי במערב במשך 700 שנה.טען כי השחפת מדבקת ותיאר את הסימפטומים והסיבוכים של סכרת. המליץ על הנקה טבעית כמזון ראשון ועיקרי לתינוקות.

יליד יוון, ניתח בעלי חיים ללימוד אנטומיה, עסק ברפואת גלדיאטורים, מכאן הידע הרב באנטומיה. היה רופאו של מרקוס אורליוס הקיסר.גאלנוס האמין כי הרוח היא יסוד החיים. נפרד ל-3 נפשות: הנפש הטבעית- בכבד. הנפש החיונית בלב, הנפש הנפשית במוח.גאלנוס כתב ספרי רפואה רבים (בחלקם התבסס על היפוקרטס):

- תרופות מרובות על בסיס צמחי.

- Galenicals: מרשם המבוסס על צמחי מרפא.

תאור פעולותיו הפיסיולוגיות של האדם, לפי גאלנוס: המזון נכנס למערכת העיכול- למעים- לכבד, שם הוא הופך לדם ורידי- סופג רוח טבעית- מתפזר בכל הגוף- הדם נכנס לחדר הימני של הלב, משם חלקו עובר לצד השמאלי- סופג אוויר טבעי מהריאות- הופך לרוח חיונית- עובר למוח נספג ברשת הפלאים שבמוח והופך לנפש נפשית. גאלן האמין כי דם זורם בכיוון חד סיטרי, ישנה הפרדה בין ורידים ועורקים, חלל הלב הימני דומה בתכונותיו לוורידים וחלל הלב השמאלי דומה בתכונותיו לעורקים. התגליות של גאלנוס:

- קביעת מספרן המדויק של חוליות עמוד השדרה.

- תיאור עצמות הגולגולת וקווי חיבורן.

- מיון שרירים וקריאתם בשמות.

- קביעת הקשר בין מערכת העצבים- המוח ותפעול השרירים.

- הגיע למסקנה כי אין קשר בין אורך פיתולי המוח לבין חוכמתו של האדם או בעל החיים.

- העורקים מובילים דם ולא אוויר.

- קיים קשר בלתי נראה של מעבר בין עורקים לורידים.

- קשירת כלי דם בחוטי פשתן למניעת דימום.

שגיאותיו של גאלן:

- הכבד כמוצא הורידים.

- קיומן של נקבוביות במחיצת הלב בין החדר הימני

לשמאלי.

- קיומה של רשת פלאים מוחית.

- רחם האישה מכיל שני חללים- הימני לעובר זכר והשמאלי לעובר נקבה.

79 לספירה: רופא צבאי, נודד, אוסף- מידע ביולוגי על צמחים, רושם ,מצייר את הצמח ומונה את תכונותיו.דיוסקורידס כתב ספר בן חמישה כרכים ביוונית בשם DE MATERIA MEDICA- על עניינים רפואיים פרסום ספרי תרופות על בסיס צמחי. תרופת השורש היקרה ביותר: "צמח המנדרק" דודא רפואי- מיץ המנדרק מעורר אהבה ותשוקה, מרפא אין אונות (יש צמח זכר וצמח נקבה)

רופא פלמי (מאה ה-16), אבי האנטומיה החדשה. שימש כרופא החצר של קרל החמישי. מת בדרך חזרה בממסעו לישראל.

- ויקיפדיה

רופא אנגלי (מאה ה-17) שתרם להבנת מחזור הדם - במחזור הדם זורם רק דם, הזרימה נעשית בעורקים ובורידים, הלב הוא איבר שרירי המניע את מחזור הדם. לא גילה את הנימים.

בתחום האמבריולוגיה - העלה את התיאוריה שאיברי האדם מתפתחים בהדרגה בהריון.

הקבוצה הגדולה ביותר של חומרי הטבע. האלקלואידים הם בעצמם חומרי הפרשה של הצמח. בעל מבנה כימי שבמרכזו מצויה מולקולת חמצן (שלא ניתן לסנתז במעבדה). החומרים נוצרים בשורש ומשם עוברים אל חלקי הצמח האחרים. דוגמה לאלקלואידים: קפאין (משמש כמרכיב בתרופות עיקריות כגון מיגרנה, הצטננות- מזרז את מערכת העצבים המרכזית. קוקאין- מצוי בעלים של צמחי הקוקה, משמש להרדמה וכמזרז של מערכת העצבים המרכזית. ניקוטין: משפיע על קולטנים מיוחדים במוח הגורמים להנאה ומשמש כחומר להדברת מזיקים בחקלאות. חומרים נוספים: טקסול, וינקריסטין, וינבלסטין, תאין, כינין, אנטרופין, אפדמין, מורפין, קודאין.הצמח צריך אלקלואידים שישמש לו כהגנה כימית: כהגנה מפני צמחים אחרים ע"י הפרשת חומרים המעכבים את נביטתם או גידולם, הגנה מפני בע"ח, חידקים או וירוסים- יצירת טעם מר או הפרשת חומרים צורבים. ועיכוב אנזימי העיכול של בעלי חיים- חומר אנטיביוטי (חרדל), הרעלה ומיתה (הרדוף).מאופיינים פעמים רבות בצמחים ממשפחת הסולניים (עגבניה, תפוח אדמה, שכרון סיני). אלקלואידים עובדים על מערכת העצבים בדומה לחלק מהסמים שאנחנו מכירים....אחת הקבוצות הגדולות של החומרים הפעילים בטבע. החוט המקשר בין האלקלואידים היא מולקולת חנקן שאליה מתחברים החומרים האחרים. כנראה שהחומר נוצר בשורשים והתפזר. בכל צמח ניתן למצוא ריכוז גבוה באיבר אחר. למה הצמח מייצר אותם? אולי כדי למשוך או לדחות בעלי חיים או למנוע פגיעות מכניות כמו שרפים. שלושת הידועים ביותר הם קפאין קוקאין וניקוטין. ניקוטין הוא אלקלואיד שצמח הטבק מייצר והוא מתרכז בעלים אותם צריך לדעת מתי לקטוף. בייתו וגידלו אותו במקומות רבים, גם בארץ. כנושמים או מכניסים אותו לריאות ולמערכת הדם הוא מתחבר לקולטנים ונותן תחושת הנאה מסויימת. עלי טבק גם מרחיקים חרקים. וזהו רמס לכך שהו בעצם חומר מזיק. אלקלואיד נוסף מוכר הוא הקוקאין- מצוי בעלים של מצח הקוקא. מעבירים את העלים תהליך להפקת הקוקאין. כתרופה הוא מחזק את מערכת העצבים ולהרדמה וכסם הוא גורם להזיות. ייתכן שכוונתם היא לעבוד על מערכת העצבים של החרק שבא להרוס את הצמח וכך למנוע ממנו להתרבות. האלקלואיד השלישי הוא הקפאין הנמצא בפרי של הקפה. קולים אותו. מרכיב חשוב שבעזרתו ניתן לטפל בכבאי ראש והצטננות. כמעורר, משתן ומעלה לחץ דם למשל. במאה ה16 וה17 גם הקפאין וגם הניקוטין שימשו כתרופה. יש עוד הרבה אלקלואידים כמו אטרופין ותאין מורפין קודאין ועוד. קודאין מרגיע את מערכת העצבים ולכן קיים בתרופות נגד שיעול להפחתת אינסטינקט השיעול וכן מרדים.למה הצמח זקוק לאלקלואידים? הצמח מייצר או מפריש חומרים שנועדו להילחם בצמחים אחרים או בחרקים ופטריות העלולים להביא מחלות אולהגן מפני בע"ח שרוצים לאכול אותו או לעכב את יכולת בעל החיים לעכל את האוכל כדי שלא יחזור לאכול אותו שוב. בבדיקת הטענות הנל מסתבר שיש צמחים שעשירים באלקלואידים ולמרות זאת חרקים אוכלים אותם. רוב האלקלואידים דווקא לא קוטלי חרקים ואף יש כאלה שמושכים חרקים. בנוסף, יש רק אחוז קטן של צמחים עם אלקלואידים ולכן זה גם סותר את הטענות. כלומר אין תשובות ברורות. אפשרות נוספת היא שהם שייכים למנגנון הגדילה והרבייה של הצמחים אך שוב זה קיים רק באחוז קטן. אם כך ייתכן והם תוצרי לוואי או תוצרי הפרשה אבל אלו חומרים מורכבים מידי וצמח מתאמץ לייצר אותם לכן זה לא הגיוני.

(מחלות לב): גליקוזידים- קבוצה של חומרים פעילים שנפוצה בטבע. יש סוגים שונים שמה שמאפיין אותם שמרכז התרכובת יש חד סוכר בדרך כלל סוכר. הם עובדים על מערכות שונות בגוף כמו הלב ומערכת העיכול. קבוצה התורמת למגוון הרחב של הצבעים בטבע – ובעיקר לצבעי השלכת. הם נוגדי חימצון, נוגדי תגובות אלרגיות, מגנים אל אלסטיות של נימי הדם.דוגמאות לגליקוזידים:רוטין- מונע את שבירתם של נימי דם, מפחית עודף כולסטרול, מצוי בכוסמת ובבצל.

חומרים המורכבים, גורמים לכיווץ של רקמות- ולכן משתמשים בהם לטיפול בטחורים, שלשולים, ריפוי פגעי עור ומניעת מחלות. מצוי בצמח התה, במיני אלון (עפץ) ובסומק (אוג הבורסקאים). חומר שמכירים יותר. שני הצמחים הנפוצים בצמח התה ובסומק. בנוסף גם בעפצים ובלוטים. הם גורמים לכיווץ רקמות ולכן משמשים לטיפול בשטפי דם וטחורים וכן למחלות עור שונות ולשלשול. גם ביין יש טאנינים, זוהי העפיצות של היין.

קבוצה של גליקוזידים היוצרים קצף במגע עם מים "דמוי סבון". רובם רעילים לאדם משום שהם גורמים להתפוצצות כדוריות הדם האדומות ויציאת ההמוגלובין שבתוכן החוצה. הם משמשים רק למחלות של דרכי הנשימה, לדוגמה: גליקוזין- דומה בפעולתו לקורטיזון- מגן על רקמות ריריות, יעיל בריפוי כיבים במערכת העיכול, יעיל נגד פריחה וגידולים לא ממאירים על העור.

אם זה הקדחת הצהובה -

במאה ה19 הרגה 40 אלף חילים שנשלוח ע"י נפוליאון להאיטי. ב1881 זיהה רופא קובני את הקשר ליתושים

צרעת, אבעבועות(גם בעת העתיקה-מצרים)סיפיליס-1492 גילוי אמריקה, (מועברת בעת קיום יחסי-מין, בילוי ראשון עם נשות הילידים) -> 1494 חזרה הביתה-בתי זונות בנאפולי=מגיפה. -> 1945 מזרח רחוק. יהודים מגורשי ספרד נושאים עימם את המחלה לטורקיה, א"י, הודו. טיפול: כספית, אבקת עץ הגויאקום, דיאטת אפונה ותולעים, תמיסת כסף.

"המוות השחור" או המגפה השחורה הייתה מגפה שהכתה באסיה ובאירופה בכמה גלים במשך כחמש שנים (1347 - 1351) וקטלה, לפי הערכות שונות, כ-35 מיליון בני אדם בסין , ובין 20 ל-25 מיליון בני אדם באירופה. האומדנים נעים בין רבע לחצי מאוכלוסיית היבשת. בכפרים מסוימים נספו עד 80% מהאוכלוסייה. זהו האסון הדמוגרפי הגדול ביותר אשר פגע באירופה הקדם מודרנית. התפרצויות של המחלה, בהיקף קטן יותר, המשיכו להכות במקומות שונים באירופה עד המאה ה-17‏‏מקובל לזהות את המגפה כדבר ורבים מתייחסים לזיהוי זה כוודאי ומחליפים בין השמות, אך חוקרים מסוימים היו סבורים שלא מדובר בדבר אלא בווירוס הגורם למחלת האבעבועות השחורות, או לקדחת דימומית נגיפית‏ שיכולה להיגרם משלל נגיפים, בהם גם אבולה ומרבורג. במחקר שחזור הגנום של החיידק Yersinia pestis, הנמצא בשיניהם ובעצמותיהם של מתים שמתו במגפה השחורה ונקברו בקבר אחים באנגליה, נמצא כי הוא זהה ב99% לחיידק הגורם לדבר הפעיל בימינו, אך עדיין אין וודאות לגבי סיבת היותו של החיידק כה קטלני‏המושג ה"מוות השחור", שחור במשמעות נורא, מופיע לראשונה בכרוניקות דניות ושבדיות במאה ה-16 ומשם התפשט אט אט לשאר שפות אירופה. יש המייחסים את הכינוי "המוות השחור" לכתמים השחורים שהופיעו על עורם ולעיגולים שחורים מתחת לעיניים של האנשים שלקו במחלה

מחלת הסוכרת ידועה עוד מימי קדם, והיא תועדה עוד משנת 100 לפנה"ס ביוון העתיקה, ואובחנה כמחלה שכרוכה בהטלת שתן מוגברת וצמאון, מצב שבו המים זורמים בגוף ישר למוצא ומכאן שמה ביוונית Diabetess שפירושו "לעבור דרך" שניתן ע״י ארטאוס מקפדוקיה[5]. מאוחר יותר הוסף המונח mellitus שפירושו ״מתוק כדבש״ אולם הגורם לה התגלה רק בסביבות תחילת המאה העשרים.

חלקו של הלבלב בסוכרת התגלה בשנת 1889 על ידי יוזף פון מרינג ואוסקר מינקובסקי, שגילו שכלבים שמגופם הוסר הלבלב פיתחו את תסמיני הסוכרת, ומתו תוך זמן קצר.

יש שלוש תאוריות שונות לגבי מקור המחלה.התאוריה הפרה-קולומביאנית טוענת שהמחלה הייתה ידועה מזמנים קדומים, כבר היפוקרטס תיאר סימפטומים שלה ונתגלו עצמות אדם באירופה המתוארכים לתקופה שלפני מסעותיו של קולומבוס, של בני אדם שסבלו מסיפיליס. הן במנזר האוגוסטיני שבעיר האל באנגליה והן שלדים בפומפיי החשודים כי בעליהם סבלו מסיפיליס.תאוריית החילוף הקולומביאני (מהמילה קולומבוס) מסתמכת על כך שהעגבת הופיעה לראשונה באירופה בסוף המאה ה-15, זמן לא רב לאחר שקולומבוס שב מאמריקה, לכן סוברים כי מלחיו נדבקו במחלה אחרי שקיימו יחסי מין עם ילידות.התאוריה המשולבת, טוענת כי שתי הגרסאות נכונות. לפי תאוריה זו חיידקי הטרפונמה קרובים מבחינה גנטית לחיידקים הגורמים למחלה המדבקת Yaws, המועברת בהדבקה לא מינית. אלפרד קרוסבי, אבי התאוריה טוען כי המפגש האנושי בין ילידי דרום אמריקה לבין האירופאים הביא גם למיזוג בין החיידקים ויצר זן חדש ותוקפני יותר של חיידק הטרפונמה.

באיטליה נקראה המחלה בשם "המחלה הצרפתית", אולי משום שהעגבת תוארה לראשונה באיטליה עת שארל השמיני, מלך צרפת, כבש את נאפולי ב-1495. אנשי צבאו, שכירי חרב מארצות שונות באירופה, היו כנראה בין הנדבקים הראשונים במחלה, ועם שובם לבתיהם הם הפיצו את המחלה ברחבי אירופה שם זה היה נפוץ מאות שנים מאוחר יותר.

התיעוד הראשון לטטנוס נערך על ידי הרופא היווני הקדום היפוקרטס, וכבר במאה החמישית שלפני הספירה רשומים תצפיות קליניות מרובות למחלה. הגורם לטטנוס נמצא ב-1883 על ידי רופא רוסי, נסטור מונסטירסקי, וב-1884 על ידי הרופאהברלינאי ארתור ניקולאייר.

הסימנים השכיחים הם התכווצויות בשרירי הלסת אשר בעקבותיהן באים קשיי בליעה וצפידה בשרירים אחרים בגוף ומכאן השם העברי.